מוסכי המידע

"If you can't imitate him, don't copy him"

בדיקה שטחית בגוגל מגלה עשרות אתרים וכתובות בישראל של מעבדות לשחזור מידע ממערכות מחשב. חלקן שלוחות או מחלקות של עסקים שונים וחלקן קבלני משנה; חלקן מוכרות וחלקן פחות מוכרות; חלקן מעבדות של איש אחד, וחלקן עם צוותי טכנאים, שפרט לשחזור מידע בד"כ עוסקים גם במגוון תיקונים וטיפולים.
מי הטוב ביותר? מי הזול ביותר? מי האמין ביותר? כיצד נגיע לתשובות מבלי להיכנס למלכודת של "חתול השומר על השמנת"?
פנינו -איך לא- לאלדד, שלפני שנים רבות הניץ בחצי הכדור המזרחי את הנצר, וטיפח את החוטר, של מה שהפך עם הזמן להיות ענף שחזור המידע.

שחזור מידע זכה לשם של עיסוק יוקרתי במחירים גבוהים. אמת?.
זה נכון שבעיות רבות בתחום הזה דורשות השקעת משאבים יקרים, וכתוצאה מכך על הלקוח לשלם מחירים גבוהים. כך למשל, פיתוח כלי תוכנה מקוריים לשליפת מידע מסיבוכים נדירים, פירוק מצעי מידע חדשים על מנת להשתמש ברכיביהם, השקעת עשרות שעות אדם בביצוע עבודה מדויקת. אבל לא כל מקרה של אובדן מידע מצדיק מחיר של אלפי דולרים.
הרבה המעבדות לשחזור מידע בעולם, כמונו לפני כ 15-10 שנים, משוות את פעילותיהן למקצועות הרפואה, מציגות בקטלוגים ובאתרי האינטרנט שלהן תמונות של רופאים מנתחים עם מסיכות וכפפות. אכן, התקנים מחייבים ללבוש את הציוד הזה במעבדה. אבל למעשה, ככל שעוברות השנים יוקרת המקצוע הולכת ודועכת. היום כבר ברור שגורל מתקני המחשבים ומשחזרי המידע, אולי גם יחד עם כל עובדי תחום הניהול והתחזוקה של מערכות מידע, לא משתווה לזה של הרופאים, ויהיה כגורל הדפסים.
בין המאות 15 עד 18 עובדי תעשיית הדפוס, שהייתה אז בראשית התפתחותה, נחשבו לעילוים - הם שידעו כיצד לשכפל את המילה הכתובה ובשל כך החזיקו בידיהם את מקורות הידע וזכו ליוקרה באוכלוסייה הכללית - שפלח גדול ממנה היה אַנְאַלְפָבֵּיתִי.
חשבו מהו בשנת 2006 מקומו של פועל הדפוס בסולם היוקרה של המקצועות...

האם בכלל צריך כל כך הרבה מעבדות במדינה קטנה אחת?
ניהול החשבונות וחישובי מיסים הממוחשבים, כניסת המחשב האישי לכל בית, מחשוב כמעט חובה בעסקים ובחברות הופכים את המעבדות לשחזור מידע לשירות הכרחי. מעבדות אלו יהפכו להיות מה שהיום הם המוסכים לרכב. וכמובן, תמיד רצוי שיהיה לנו מוסך טוב קרוב לבית.

איך בוחרים מעבדה?
לקהל הרחב קשה לדעת אם מוסך זה או אחר איכותי יותר מאחרים בטיב עבודתו. כל לקוח מחפש זמינות, מחיר טוב, סיפוק מהיר ואדיב של צרכיו. הוא גם מצפה ממי שמשרת אותו ידע ואחריות מעמיקים, אך ברגע הבחירה זו רק משאלה שלא ניתן להוכיח אלה לאורך זמן, בניתוח עשרות ומאות עבודות שנעשות באותה מעבדה או על ידי אותו אדם.

איך נכון לבחור מעבדה?
קיימים מוסכים המתמחים באופנועים, ואחרים במשאיות, מוסכים לכלי רכב מיצרנים שונים, מוסכים המתמחים במערכות קירור לרכב, וסדנאות המטפלות רק בזגגות, או פחחות, וכו'. באותה מידה, גם ברוב החברות הרציניות לשחזור מידע נאגר לאורך השנים ניסיון בתת-תחום אחד או יותר: שחזור מקלטות, תקלות פיזיות בדיסקים קשיחים, שחזור מידע אחרי פגיעת ווירוסים, וכו'. בודדים הם העמיתים השולטים בכל התורה כולה - (רופאים כלליים עם פרופסורות בכל ההתמחויות - הייתכן?)
השוק העולמי עדיין לא הגיע לבשלות בה כל מעבדה תכריז את תחומי מומחיותה, מבלי לרצות להקיף את כל תת תחומי המקצוע. אבל בין עמיתים, הסוד גלוי. ואצלנו בצ'יף יודעים בדיוק למי כדאי למסור כל סוג של עבודה אם היא לא נופלת בתחומי המומחיות שלנו. אנחנו גם עובדים לפעמים בשיתוף פעולה עם מקצוענים אחרים, מבצעים התייעצויות, מפתחים כלים מקצועיים בעבור מעבדות שונות ותומכים בהן. בעולם אידיאלי חייב להיות מעבר מידע מקצועי בין אנשים וגופים, כפי שנחוץ ברפואה, לטובת החולה (הלקוח).
לצערנו, עדיין לא הגענו לעידן של פתיחות.
לשאלה "איך נכון לבחור מעבדה?" - אני מחזיר אתכם למסקנות אשר בכתבה ישנה של הידיעון.

מה בעתיד?
לאחר כל תקופה של רוויה, טבעי שתגיע תקופה של דעיכה במספר המעבדות. רבים יבינו כי ללא התמקצעות הם גורמים יותר נזק ללקוח מאשר עוזרים לו. אבל אנשים יצביעו ברגליים, הם ימשיכו לפנות למי שמקבל אותם באדיבות, לא רק פותר את הבעיה אלה גם מבין לליבם בעניין דחיפות, מחיר, וחשיבות.
לעיתים קרובות חוזרים אלינו לקוחות שהיו לפני 10 שנים או יותר סטודנטים חסרי אמצעים, עזרנו להם אז למרות הקושי שלהם לשלם את המחיר שהיה מקובל (והקושי שלנו לעבוד ללא תמורה). היום, רובם כבר אקדמאים, לפעמים גם בעמדות בכירות, וזוכרים אותנו לטובה. אני מציע לכל אחד שפותח "מוסך למידע" שילמד מהתנ"ך ויעשה מדי פעם עבודות חסד. עורכי הדין קוראים לזה Pro Bono.
המונח "Pro Bono Publico" פירושו "לטובת הציבור". זה אולי לא טוב באופן מידי לעסקים, אבל זה עושה פלאים לנשמה.

אפשר בלי מוסך?
אין דיסק קשיח או מצע למידע שיתפקד לנצח. יום אחד כל פריט כזה יפסיק לעבוד, וכאשר זה יקרא, בוודאי שיהיה עליו מידע. באותו יום, כל משתמש יכול פשוט להתקין דיסק חדש ולהחזיר אליו את המידע באמצעות BOS. מה חשבתם, שתצליחו לדובב אותי מבלי שאזכיר זאת?
 

מזל טוב ויום הולדת שמח בשבת הקרובה, להדס נהון!

מחיקה למתחילים - המשך

במהדורה הקודמת הסברנו למתחילים כיצד כותבים וכיצד מחזירים קבצים לדיסק הקשיח. כך שבאופן תיאורטי, קל להחזיר מידע שנמחק. ואל תשכחו את ה"תיאורטי"!
כאשר אנו נפרדים מדיסק קשיח - הן כי הוא "מקולקל", או כי הנפח שלו כבר לא מספיק לצרכים שלנו, המידע עדיין שם. מחשב שנתרם, דיסק שנמכר למגרש גרוטאות, (וגם למשל, כאלה אשר בדרכים מסתוריות מגיעים...לשוק הפשפשים ביפו!) עדיין מכילים את המידע שכתבנו אליהם. חוזים ומכתבים, רשימות ורשומות, ופרטים רבים אחרים שמקומם בכספת, יכולים להגיע בקלות לידיים הלא נכונות.
בתוצאות סקר שפורסמו ב-Computer World דרגו את המידע המסווג, והגיעו למסקנה כי חמשת סוגי המידע על לקוח, צרכן או עובד הרגישים ביותר הם: מידע בריאותי, נטיות מיניות, נתוני ביטוח (לאומי), בני משפחה והיסטוריה של מקומות העבודה.
זוכרים את החידה: "כיצד להחביא פיל לבן בכיכר?". והתשובה היא, כמבון: למלא את הכיכר בפילים לבנים. שיטות רבות שנחשבות ל"בטוחות" על מנת למחוק מידע מבוססות על עיקרון דומה. היות והמידע על גבי מצעים מגנטיים כתוב בשפה בינארית, המשתמשת בשני ערכים בלבד (0 ו-1), הגאונים החליטו לכתוב אפסים על כל שטח הדיסק.
שיטות מתקדמות של בדיקה מעבדתית מאפשרות להבחין בערכים 0 ו-1 שהיו בשכבה קודמת של מידע, גם כאשר נכתב מעליה שכבה אחידה של אפסים.
תוכנות מסחריות למחיקת מידע משתמשות בשילוב של שיטות: ראשית מסירים את אזכור מיקום הקבצים מ"תוכן העניינים" של הדיסק, כפי שעושה המחיקה של Windows. לאחר מכן, בודקות את החלקות (clusters) בהן קיים המידע באופן פיזי, וכותבים מעליהן ערכים אקראיים וחסרי משמעות.
כתיבת-על פעם אחת (one pass) מספיקה כדי להקשות על רוב המוצרים המסחריים לשחזור מידע. ארגוני ביון אשר בבעלותם אמצעים מדעיים לשחזור מידע מסוגלים להתגבר על מצב זה.  7 שכבות של כתיבת על ( passes 7) נחשבות ל-"תקן צבאי". ככל שמספר השכבות גדל, יורד הסיכוי לשחזר את המידע באמצעים הטכנולוגיים הזמינים היום.

אמצעי מחיקה מסחריים אינם מושלמים. על מנת לבצע את עבודתם הם צריכים שהמערכת תהיה תקינה מבחינה פיזית ולוגית. בהתחשב שרוב הפעמים בהן אנו מחליטים להפטר מדיסק הסיבה לכך הינה תקלה, יתכן ואותה תקלה תפריע לכלי המחיקה, ונאלץ להשלים עם מחיקה חלקית, או ללא מחיקה בכלל.
המודעות לסכנות זליגת המידע לפעמים מציב אותנו מול דילמות. רק השבוע נדרש גוף ציבורי לבחור בין להחזיר ליצרן דיסק תקול שהכיל מידע רגיש ולהזדכות בעלות הדיסק הקשיח, או להשמיד את הדיסק כהלכה ולשאת במלוא העלות של דיסק חדש. מצידנו, שמחנו על כי מי שמופקד על המידע הציבורי מודע לסוגיה ומתנהג באחריות למופת.

בכוח הזרוע
רבים מאמינים כי השמדת המצע פירושו גם השמדת המידע. הוזהרתי שלא להיכנס למשלים כמו "השמדת עם לא תמיד השמידה את העם" ראו אותנו כדוגמה,  או "הריגת הכלב אינה מונעת את התפשטות הכלבת", אז נעזוב אותם...
בצ'יף שחזרנו בעבר מידע מדיסקטים שנגרסו במגרסת פתיתים. מדיסקים קשיחים שפורקו ופלטות הזכוכית שלהם נופצו. חיתוך מצעי מידע לחתיכות קטנות משאיר חתיכות, שעליהן מידע! לאחרונה בדקנו כמה מידע ניתן עדיין לשלוף מדיסקים שהושמדו במיטב המרץ והציוד על ידי ספק איסוף מצעים בארגון ציבורי. מצאנו כי בממוצע כל סנטימטר מרובע של שטח פלטות בדיסק קשיח מכיל כ-50,000 קובצי Word(!)
(קב"ט של מוסד ציבורי המשתמש בשירותיה של חברת מחזור כלשהי, שאפילו מגיעה עם משאית עד לחצר הבניין ממש, וטוחנת במקום את המצעים...האם יכול הוא לישון בשקט?)
לאחר בדיקה זו, החלטנו להגביר את המודעות לסיכויי זליגת מידע בדרכים אלו בין לקוחותינו במגזר המוסדי. בנוסף, תגברנו את הצוות העוסק בהשמדת מידע (באנגלית Data Annihilation, ובגרמנית Daten Vernichtung).
כיום, כל אזרח יכול למסור בצ'יף את מצעי המידע שלו, לקבל אישור השמדתו על פי התקנים המחמירים בעולם, ולישון בשקט!
ובמבט אחורה, הבנו בחיוך את הרמז הנבואי לייעודנו, מפני שהפעילות בתחום החלה מצידנו כבר בשנת 1984, שהייתה... שנת תשמ"ד!

CHIEF. Because Destruction is not enough

למשה ואנשי חברת HP היקרים:

אנו שבים ומדגישים כי אין כל קשר עסקי או אחר בין חברת צ'יף מנס ציונה, המפיקה ידיעון זה, ועוסקת בתחומי שרידות המידע מזה שני עשורים, לבין חברות אחרות המתחזות לנו ומשתמשות בסמלינו.

במדור המחשוב של עיתון הארץ (20.02.03) הופיע הקטע שלנו על ניקוי מקלדות.
(תודה לעורך).
מבין קוראי הארץ הייתה מי שנעלבה מהמבוא בשם כל המורות. אם גם אתם נפגעתם, סליחה.
"הדלת שלי תמיד פתוחה" אבל "מי שלא רוצה להיות כאן, שלא יהיה". מתוך "50 דברים שמורות תמיד אומרות"

פינת הוויקיהוליה

וויקיהוליה היא התמכרות קשה לשיטות בוויקיפדיה, וגורמת למכורים לגלוש באתר שלה לפחות פעם ביום. במקרים חמורים, הוויקיהוליים הופכים את הוויקיפדיה לדף הבית שלהם.

השבוע, הערך הנבחר הוא (איך לא...): גיבוי!
 

השורות של עמית

קצת נוסטלגיה

השבת חזרתי לנתניה עיר הולדתי לראשונה ללא בתי, כך שהיה לי זמן לתור את העיר ורחובותיה. העיר בה גדלתי כונתה תמיד עיר הפשע, לא שהיה בה פשע יותר מערים אחרות, אבל כעיר קטנה שהאטרקציה שלה היא השלווה המתמדת וחוף ים מרהיב, כל פיצוץ בולט. אני עדיין לא בטוח שניסיון ההתנקשות באמצעות טיל נועד לפגוע בעבריין כלשהו, אבל כמעט משוכנע שמדובר בניסיון להרוס מבנה ארכיטקטוני מכוער. הארכיטקטורה של נתניה היא תערובת מוזרה של בתי דירות בני שלוש קומות משנות ה- 50', 60', בתי דירות מכוערים משנות ה- 70' ובתי דירות מכוערים עם מרפסות עגולות משנות ה- 90' ותחילת האלף הנוכחי. קשה לומר שלא שומרים בנתניה על עקביות.
בשבוע שעבר נרצח בעיר אמנון תמם, חבר ילדות, כשניסה להגן על פדיון העסק שלו. זה לא מקרה נדיר בארץ, אבל כשזה קורה בנתניה הוא מחזיר אותנו למושג עיר הפשע. כילדים מעולם לא הבחנו באירועי פשע מיוחדים, למען האמת נתניה תמיד הייתה מבחינתנו עיר בטוחה ומשעממת. השנים לא שינו דבר. העיר מטופחת, ומתפתחת כל הזמן, קבוצת הכדורגל הנהדרת שהייתה בעיר מחרחרת חרחורי גסיסה (תערובת של טיפשות, יוהרה, ניהול גרוע ועוורות מוחלט בנוגע לתהליכים העוברים על הספורט בארץ ובעולם). חוף הים היפהפה עדיין כאן, ועדיין מדהים ביופיו, אבל גם בניקיונו.
טיול קטן בעיר ושיחה עם ספר הטלפונים המקומי (אמא שלי) מראה מצב מעניין, בנתניה חסר דור שלם, כל מי שהגיע לגיל 20-21 עוזב אותה וחוזר אליה או לערי הלוויין שמסביבה בגיל 35, עם ילדיו ואשתו (או בעלה).
כנערים התבדחנו שהשפה הרשמית בעיר משתנה עם העונות אבל היא אף פעם לא עברית: צרפתית בתחילת הקיץ, שבדית בסוף הקיץ וטריפוליטאית בשאר ימות השנה. בימים אלו כבר לא מדובר בתיירים אלא בתושבי המקום והשפות השולטות הן הרוסית, הצרפתית והאמהרית (הטריפוליטאים הזדקנו).
נתניה יושבת על הים, והים מְאַכֵּל בצורה קיצונית. עד שנות השמונים טייחו את קירות המבנים בנתניה בטיח רגיל שהחזיק מעמד לא יותר משנה. בשנות השמונים ניסו גרגרי קוורץ (מרמורית, כך קראו להם לפי מיטב זכרוני), ניסיון שנתברר ככושל אחרי שנתיים. אחר כך עברו לציפויי קרמיקה שקרסו אחרי 3 עד 4 שנים, והיום... כמה מוזר מצפים מבנים באבן. אני חייב לומר שמעודד לחשוב שמישהו באמת מעוניין למצוא פתרון, מה שלא נכון לגבי תל אביב. הבעיה היא ש"אין על הים" ואפשר לראות זאת במבני בטון שהקורוזיה מאכלת אותם באכזריות.
אני אישי ציפור מוזרה, אחד מבודדים שבמקום לעבור לתל אביב המשיכו עד לעיר הקודש והתאהבו בעיר המסוכסכת ביותר בעולם. אבל אני עדיין אוהב את נתניה... לא, לא יכול לחיות שם, אני אמות משעמום תוך שבועיים.

מוגבלים? לא אצלנו!

כבר קבלתי בעבר על היחס המכוער שמקבלים אנשים מוגבלים במדינת ישראל. עוד יותר הרגיז אותי חוסר ההבנה והאטימות הכללית כפי שהוכיח סקר מיוחד שפורסם בזמנו. השבוע עלתה חמתי על קניון גן העיר שאחראי המשמרת שלו הרחיק בבושת פנים בחור חביב אבל מוגבל משטח הקניון. לאחר התלונות התנצל מנהל הקניון אבל מילים לחוד ומעשים לחוד. השומרים ממשיכים למנוע מהבחור להיכנס לקניון. הרחקת אנשים מוגבלים שנראים שונה ו/או מתנהגים שונה ממוקדי אוכלוסיה כמו קניונים ומבני ציבור מעורר בי חלחלה ומעלה זיכרונות ממדינה מסוימת בה טוהר הגזע היה בסיס למדיניות שהובילה למלחמת עולם וניסיון הכחדה של עם שלם.
אני, שאינני ידוע בסובלנותי, הייתי סוגר את הקניון לאלתר וללא זכות ערעור. אבל היות ואני לא מחליט, אני רק יכול לנסות לשכנע אתכם שמדובר בסוג אכזרי של גזענות ושאני לא מתכוון להיכנס למקום.

טרנדים זה נחמד אבל...

או קי, אני מודה: לא אוהב את מיקרוסופט, לא אוהב את מוצריה ולא את גישתה. אבל...
שמתי לב שלפעמים כולנו חוטאים לאמת (וגם אני, מודה ומתוודה) רק על מנת להתאים לגישת האנטי-מיקרוסופט. כך למשל, אני נוטה להתעלם מהקריסות החוזרות של המוזילה על מודוליה השונים. אבל זה לא הכול.
בדיעבד מסתבר שמפתחים שרוצים להתמודד עם מיקרוסופט מן הראוי שינסו לפחות להתמודד עם רמת הביצועים והתמיכה של מוצרי מיקרוסופט, בסטנדרטים השונים. כך למשל, העובדה שהדפדפנים המתחרים לאקספלורר אינם מסוגלים לקרוא בדיוק באותה צורה אובייקטים המוטמעים בתוך קובץ HTML , ומחייבים את מפתח האתר בשתי גרסאות של נגן אודיו ווידאו ותכנית קטנה נלווית שתברר באיזה דפדפן משתמש הגולש. HTML אמור להיות סטנדרט, ואם צריך לכופף קצת את הראש ולוודא שהכול בלי יוצא מהכלל יקרא בדיוק באותה צורה בכל הדפדפנים הרי שמן הראוי לעשות זאת. ואל תגידו הם אשמים (מיקרוסופט) כי יתכן ואתם צודקים, אבל זה לא עושה אתכם חכמים יותר. תתעקשו ותאכלו אותה. לצערי הרב בגלל חוסר התאימות הזו אני נאלץ להחזיק על המחשב שלי יותר משני דפדפנים ולעבור מאחד לשני כי תמיד חסר לי משהו.

הי טק וטרנדים מילוליים

תמיד שנאתי טרנדים מילוליים, מילים או ביטויים שנכנסו לשפת הרחוב רק בגלל שהיו אופנתיים. לא תמיד יכולתי להילחם בתופעה ונסחפתי איתה אבל לפעמים אני עקשן (בשבילי "חבל על הזמן" הוא עדיין, לא יעזור בית דין!).
לפני כשבועיים ישבתי עם משקיע פוטנציאלי ובשיחה על הגרסא הבאה של תכנת הטלוויזיה הפלטתי כי בגרסא זו לא תהיה אפשרות הקלטה של זרמי וידאו. קימט הנ"ל את מצחו, כלא מבין, ושאל: "מה זאת אומרת?". "המשתמש יוכל להקליט את הסרטים בהם הוא צופה או אלו שאיננו יכול לצפות בהם", עניתי. יושב הנ"ל מצחו מקומט מתמיד ואיננו מבין.... חושב חושב ואז.. בקול צהלה הוא צועק "אההההההההה TIVO" למה TIVO טמבל, מכשיר וידאו כבר לא טוב ? VCR.
מה שמוזר בכל העניין הוא שה- TIVO מעולם לא הגיע לישראל באופן רשמי. לא שמדובר במכשיר חכם במיוחד, הרי כל אחד יכול לבנות לו כזה מהמחשב האישי שלו ואולי אפילו אקדיש את אחד המאמרים הקרובים ל"איך עושים זאת", אבל מדוע נתקע ה- TIVO כל כך עמוק בראשם של חובבי הטרנסים עד כדי כך שפעולת הקלטה הפכה להיות פעולה ייחודית למכשיר עלום זה.

18 משפחות

18 משפחות שולטות על 77% מההון במשק הישראלי! זו לא הפעם הראשונה שנתון זה יוצא לאור, הוא רק מזעזע בכל פעם מחדש. כל המשק הישראלי נתון לחסדיהם של 18 משפחות לא פלא שכל המערכות במדינת ישראל מכופפות חוקים ותקנות כדי להתאים את עצמם לקבוצה זו. לא פלא שהבנקים דופקים את כל השאר, לך תדפוק מישהו שיכול למוטט לך את הבנק. לא פלא שקיצוצים הולכים על חשבון העשירונים הנמוכים, לך תקצץ במי שיכול בהחלטה אחת קטנטונת לקצץ משמעותית את הכנסות המדינה. 18 משפחות ששולטות במדינה שלמה הוא מצב המוכר בימי הביניים וימים חשוכים אחרים בהם המלך היה זקוק לברונים לצורך גיוס צבא, ומימון הוצאותיו, כמובן שהברונים היו מקבלים בתמורה כבוד ו... עוד מקורות הכנסה.
אחרי שהתברר ש- 25% מתושבי המדינה כבר חיים בימי הביניים מעוני ובחוסר כל. עכשיו מתברר כי יש לנו ברונים רבי עוצמה. נקווה שהמלך החדש ימצא דרך אחרת להתמודד עם מצוקותיו.

 
כלל לא בטוח

כלל ביטוח הפסיקה בבוררות מול סוכן המעו"ף אלי ארוך שהבורר, שופט בית המשפט העליון לשעבר, פסק לו פיצויים בסך 95 מיליון שקלים. מנכ"ל כלל ביטוח שהסכים לבוררות יצא למתקפה מסיבית בה טען שאלי ארוך הוא עבריין (נכון אך הוא שילם את חובו לחברה) שהוא איים על כולם כולל הבורר (שופט בית המשפט העליון לשעבר לא אמור להיות מוטרד מאיומים, לא כל שכן כשהוא מתכחש לעובדה). השורה התחתונה היא חוצפה. הסכמתם לבוררות, הפסדתם, תשלמו. "פסק דין הזוי" (ציטוט של מר קפלן מנכ"ל כלל ביטוח). ?. הצחקת אותי, הרי אם הייתם זוכים הכול היה בסדר והטענות על האיומים היו נעלמות. "אלימות בשוק ההון" כך טוען קפלן, אלימות? אלימות היא להפסיד, לא לשלם ולזרוק בוץ בפרצוף של כולם. תתכופף ידידי, זה יכאב קצת אבל אם תעשה שריר זה יכאב עוד יותר.

קטנות

● ושוב הוחלט, הפעם בשירותי הרווחה, להחזיר ילד מוכה לאימו למרות שאביו ביקש עליו חזקה. מה עוד צריך כדי להוציא ילד מהוריו המכים, גופה?

● "חיון מחשבים פיתח מחשב בגודל ממיר" וואו סחתיין מר חיון, מחשבים שכאלו נמכרים בשווקים כבר יותר מ- 7 שנים ואפילו היה לי על השולחן אחד בגודל של מאפרה ממוצעת, זה לא קצת מגלומני לנסות לגייס כסף על בסיס זה?
(במערכת ביקשנו מהחברה פרטים, שלא הגיעו עד למועד הופעת מהדורה זו. השערה רווחת בין ידידים בתחום היא כי לא מדובר כלל בפיתוח אלה בהסבה או בהרכבה/ assembly-כמו במקרה של מכוניות )

● בשביל האיזון, משהו טוב: ביהמ"ש קבע כי האחריות לנזקי השימוש באינטרנט היא משותפת ללקוח ולבנק. או קי, אז זה לא הכי טוב, כי הבנק הרשלן וחסר המודעות לאבטחה, זכה מההפקר בחצי הנזק שהוא אחראי לו, אבל בית המשפט עשה צעד קטן לטובת האזרח. זה כבר משהו.

● ולאלו מבינינו שנשואים למרצים/ות, מורים/ות, מחקר מוכיח שסקס מרגיע אותם לפני שיעור/הרצאה. עכשיו נראה אתכם משכנעים אותם!
 

תגובה לשורות של עמית

שיישאר בינינו -3 (המשך משבוע שעבר)

שני תחומים נוספים מדאיגים את מי שאחראי על אבטחת המידע הארגוני, אחד המחייב ידע טכני, והשני דווקא קשור לתמימות ולחוסר המודעות, או לחלופין לכוונות זדון מגורמים פנים ארגוניים.
● כמות נכבדת של מידע נשאב מדי שנה מארגונים באמצעות תוכנות של גישה מרחוק (Terminal Services, Citrix ,GoToMyPC). קשה יותר לתפוס את הגנב כאשר זה נמצא הרחק מזירת הפשע.  כמו כן, מחשבים בהן אופשרה הגישה מרחוק יכולים ליפול לידיים הלא נכונות כאשר משאירים אותם לבד, או נגנבים, או נאבדים.
במחשבים אלו חייבים להנחיל מדיניות קשוחה של אישורי שיתוף קבצים, ולוג-אין למערכות הפעלה ויישומים. באמצעות פתרונות רבים של שליטה מרחוק ניתן לאפשר בקרת אבטחה צמודה יותר על מאפיינים מסוימים וגישה למערכת, לנטר את השימוש  במחשב של העובדים בזמן אמת, ליצור לוגים של שימוש, ועוד.
מבט מעמיק אל תוך הקונפיגורציה של המערכות יאפשר החלטה של אילו מאפיינים ונתיבי ביקורת יכולים לספק ניהול טוב יותר, עם אבטחה ודיווח.
הצפנת דיסקים קשיחים יכולה לעכב את הגישה למידע אם המחשבים נגנבים (אמרנו לעכב ולא למנוע!), וסיסמאות מורכבות יכולות לעכב גישה בלוג-אינים קלים לניחוש. טריק נוסף שיכול לעזור: לקבוע זמן קצוב להתקשרות, אחריו מופיע שומר מסך ומנתק את משתמשים. משתמשים מורשים כדין יוכלו שוב לבצע בקלות ומיד את ההתחברות.
טיפ אחרון: חדירות בלתי רצויות באמצעים של שליטה מרחוק לעיתים קרובות מתרחשות מחוץ לשעות העבודה, כך שאם נגביל את השימוש במערכות אלו לשעות הפעילות נוכל לשפר את סיכויינו למניעת זליגות.

● לפני שנים נתקל מתכנת חסר ניסיון של חברת תוכנה בבעיה, ושאל את עמיתיו בפורום כלשהו כיצד להתקדם ולפתור אותה. על מנת לסייע לו, שאלו אותו חברי הפורום מגוון שאלות, ובעקר: למה נחוץ לך פתרון זה, מהו מצבך הנוכחי, וכו'. הפונה הגיש מנות גדושות של קוד קנייני לעיני כל...ולזמן בלתי מוגבל (אם תעברו בקפידה על פורומים התכנות של שנות ה-80 עוד תמצאו את המידע שם...). על סמך המידע הגלוי הזה יכלו המתחרים של מעסיקיו להעתיק ולהקדים את המוצר בפיתוח.
בפורומים ובבלוגים אנשים מרשים לעצמם להתדיין בסוגיות מסווגות, ומסוכנות.
הדרכה והרתעה פרטניות מפני טעויות אנוש גסות אלו הן הבסיס למניעתן. סינון התוכן בתקשורת דואל וב- HTTP בהיקף הרשת יאפשר בדיקת המידע היוצא לאתרים כאלו. כמובן, יש תמיד סיכוי שהמשתמשים יעזרו בשידור מוצפן על ידי המחשבים האישיים. בכל מקרה,  כדאי לבדוק כל הזמן אם מופיע מידע חדש על ארגונכם ברשת.
 

החתולה המופלאה

בעולמנו, בו שיח האלימות שולט והאדם המנסה תמיד לנצח, להפלות, לשלוט על האדם השונה, קשה לדמיין ששיעור שליטה על נשק יכול גם לשמש הרהור אתי, ואסטטי. אף על פי, הסיפור "האומנות הנפלאה של חתולה" מאת Ito Tenzaa Chuya הינו משל העובר בעל פה מאז המאה ה-17 בין מלמדי Kendo. הסיפור מגלה ניתוח מעמיק של האסטטיקה ושל החיים באופן כללי. הסיפור השתמר על פי הגרסה הכתובה בגרמנית של Karlfried Graf Dürckheim, מי ששמע אותה מפי מורו, אַדְמִירָל ומורה באקדמיית הצי בטוקיו. אותו מורה, שהתמחה ב-Gyo (לוחמה בחרב), היה גם התלמיד האחרון של בית ספר לקנדו שנוסד במאה ה-17. באותו בית ספר השתמשו בסיפור הזה על מנת ללמד את החיפוש אחר השלום והחיים בעלי משמעות. הסיפור שימש כמשל למחשבה בין תלמידי זן ואומנים יפניים.
הסיפור מספר כי למורה אחד לקנדו היה עכברוש בביתו. המכרסם כל כך הפריע לבעל הבית עד שזה הצליח לסגור אותו בחדר אחד, והכניס גם אליו את חתולת הבית שלו.
החתולה הייתה ידועה בשליטתה בטכניקת הציד. אבל החתולה נכשלה במטרה לצוד את העכבר, ויצאה נשוכה ומובסת מהחדר. מלא פחד, המורה הביא את שלושת החתולות המוצלחות ביותר בשכונה, כל אחת עם רקורד לא קטן בתחום הציד...אבל גם הן נכשלו במטלה. את כולן נשך העכברוש, ואף אחת לא העיזה לנסות שנית. נואש, החל בעל הבית להתעניין בשמועות שרצו בעיר, וביקש להביא חתולה אשר כולם חשבו אותה "לציידת  הטובה ביותר בעולם". כאשר זו הגיעה, המורה התאכזב קשות... מפני שמולו ראה בעל חיים פשוט, ללא כל ייחוס או מאפיינים מיוחדים. למרות זאת, ברגע שהחתולה נכנסה לחדר, פנתה בצעדים רגועים ובטוחים אל העכברוש, כאילו שום דבר מיוחד אינו מתרחש. העכברוש פשוט לא הצליח לקפוץ או לברוח, או אפילו לזוז. החתולה לקחה אותו בין שיניה מבלי לענות לו כל רע, יצאה מן החדר, ושחררה אותו מחוץ לבית. היא שחררה את המטריד מכליאתו, ואת המורה מבעייתו.
באותו ערב התאספו ארבעת החתולות שנכשלו סביב החתולה שהצליחה, הביעו את הערכתן וביקשו בענווה לדעת כיצד היא השיגה את המטרה בכזו קלות. החתולה החמישית צחקה, ואמרה: אתן, חתולות צעירות, בהחלט יעילות, שיניכן חדות, ציפורניכן מחודדות, התאמנתן כמצווה, ועדיין לא האמנתן כי יכול להיות עכברוש חזק כמוכם. אמרו לי נא, כיצד התאמנתן?".
כאן מתחיל החלק המהווה שיעור מעניין של אתיקה, אסטטיקה, ודרך חיים. החתולה הראשונה טענה כי היא הייתה טובה מאוד בנושא טכניקה, השנייה הסבירה כי סודה הינו הכוח, השלישית אמרה כי הדחף שלה הוא הרוח, והרביעית הבהירה כי אומנותה מקורה בבחינה עצמית, לימוד החיים והמוות. החתולה החמישית הקשיבה בתשומת לב, והצביעה על המגרעות בשיטות של כל אחת מהן. והוסיפה: "איני מאמינה כי כל אשר התאמנתן בו הינו חסר תועלת, כל דבר יכול להיות חלק מהדרך. רק דבר אחד חייב להיות: חוסר מודעות עצמית. המודעות העצמית גורמת לאבדן הסיכוי להצליח, מפני שהכול הופך מלאכותי. הטכניקה, הכוח וכו' לא יבואו מ"להיות" אלה מ"לעשות". אני רק בעל חיים והמכרסמים הם מזוני יחידי. כל אשר אני יודעת הוא שאומנות הלוחמה אינה רק עניין של הבסת היריב, אלא יותר אומנות דרכה נכנסים, ברגע מסוים, אל הבהירות הגדולה של האבחנה בין חיים ומוות. במרכז כל התרגולת הפרקטית, סמוראי אמיתי חייב תמיד לתרגל את היכולת הנפשית של בהירות המחשבה. למטרה זו הוא חייב קודם להשיג את הידע של "להיות" חיים ומוות. והוא רק יכול להגיע לבהירות אם ישתחרר מכל דבר שיסיט אותו מדרך זו.
כאשר ייצור שהוא "להיות" ו-עוד ייצור שהוא "להיות" נפגשים לבדם, חופשיים מן האגו ומכל דבר אחר, ניתן להגיע לפתרון. אבל אם דבר כלשהו קושר את הלב, אז מדובר רק בשני יצורים הנלחמים על שליטה.

נסו לקרוא שוב את הסיפור, (עדיף בגרסה המלאה הנמצאת בקישור של הכותרת) לפחות עוד פעמיים: האחת לאור הדולק במחוזות עולם השיווק, ולאחר מכן לאור הדילמות שמטרידות את אנשי היצירה הטכנית / טכנולוגית.
ויש עוד דרכים רבות...

מקורות המידע

זהו סיפור שאולי כבר שמעתם, אך אם עדיין לא שמעתם, כדאי לקרוא. קיבלנו אותו שוב מניצן ומיקי האילתיים, והוא ממחיש היטב את מנגנון העברת המידע בהיי-טק הישראלי.

"היה זה סתיו, והאינדיאנים בשמורה המרוחקת שאלו את הצ'יף החדש שלהם האם החורף עומד להיות קר או מתון. ‏הואיל והוא היה צ'יף אינדיאני בחברה מודרנית, הוא מעולם לא חונך על ברכי הסודות העתיקים. כאשר הביט בשמיים, לא יכול היה לומר מה עומד להיות מזג האוויר .ובכל זאת, על כל צרה שלא תבוא, ענה לבני השבט כי החורף אכן עומד להיות קר, ושעל בני הכפר לאסוף עצים להסקה כדי להיות מוכנים .
‏כמו כן , בהיותו מנהיג מעשי, עלה במוחו לאחר מספר ימים רעיון. הוא הלך עד לתא
הטלפון הקרוב, התקשר לשירות המטאורולוגי ושאל: "האם החורף הקרב עומד להיות קר?"
"‏נראה כאילו חורף זה אכן עומד להיות קר למדי," ענה החזאי מהשירות המטאורולוגי
.‏לפיכך חזר הצ'יף אל אנשיו והורה להם לאסוף עוד יותר עצים, כדי להיות מוכנים.
‏שבוע מאוחר יותר הוא התקשר שוב לשירות המטאורולוגי.
" ‏האם זה עומד להיות חורף קר מאד ?"
"‏כן, זה בהחלט עומד להיות חורף קר מאד."
‏הפעם הורה הצ'יף לאנשיו לאסוף כל פיסת עץ שיוכלו למצוא.
‏שבועיים מאוחר יותר, הוא התקשר לשירות המטאורולוגי שוב.
"‏האם אתם בטוחים לגמרי שהחורף עומד להיות קר מאד ?"
"‏לגמרי," השיב האיש מצידו השני של הקו, "זה עומד להיות אחד החורפים הקרים
ביותר מאז ומעולם."
" ‏איך אתה יכול להיות בטוח כל כך?" הצ'יף שאל.
‏והחזאי השיב : "האינדיאנים אוספים עצים כמו משוגעים ..."
 

לפאולה וססר רוגובסקי, מזל טוב בהולדת הבן!